מאת: צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר- "זרקור"
כאשר אנו עוסקים ב "ריכוזיות" , זאת מזוהה בדרך כלל עם המשק וההון. אבל היא קיימת אצלנו בתחומים רבים לרבות המדיה- תמסורת המונים. כמו ריכוזיות במשק היא צרוף של חולשת הממסד ועוצמת אילי ההון, ככה גם בתחומים אחרים, לרבות התקשורת . זאת תוצאה של משטר רופף וחסר מצפן כאשר התקשורת פורצת לחלל. המדיה בכול מקרה חייבת למלא את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה ותקינות השלטון . אך עם זאת, כאשר פרשנים ופובליציסטים שיש להם השפעה על האווירה הציבורית לא רק מדווחים ומפרשים אלא נכנסים לזירה הפוליטית, זאת פגיעה במערכת הנורמות של חברה דמוקרטית. זה קיים גם בעיתונות הכתובה וגם במדיה האלקטרוניים ,לרבות הערוץ הציבורי -ערוץ ,1 שבשידורי האקטואליה שלו אני צופה ואחריהם אני עוקב.
מעקב חלקי אחר הפרסומים ב,"עין השביעית" יגלה לנו כי בתקשורת המונים בכלל, ובעיתונות הכתובה בפרט, ישנם כתבים ופרשנים שבעצם אימצו פוליטיקאים וגנרלים, גם אם למערכות העיתונים אין דימוי חד משמעי לגבי עמדה פוליטית למעט החינמון "ישראל היום" שהוא מתייצב כמעט דרך קבע מאחורי ראש הממשלה ומדיניותו. ככה כותב בין היתר עורך "העין השביעית" עוזי בנזימן, בטור השבועי שלו ביום א' האחרון. בהתייחסו לקשר שבין הממסד לבין התקשורת.
"ייתכן שהמקרה הישראלי הוא דוגמה חולפת בלבד לכוחה המתעצם, הבלתי סביר, המוטרף ממש, של התקשורת: איתרע מזלה של המדינה, והנהגתה בתקופה קריטית זו דומה לעלה הנידף מפני כל נשיפה עיתונאית. אם זה המצב, אפשר להתנחם בארעיותו ולצפות לימים טובים יותר. אבל ייתכן שאנחנו חווים שינוי מהפכני, קבוע, ביחסי הכוחות בין רשויות השלטון לרשות המדווחת – שינוי המחייב המשגה חדשה של כללי המשחק בין התקשורת למושאי סיקורה......."
ובהמשך: "באופן אירוני, ואולי בלתי נמנע, העוצמה החדשה מורעפת על התקשורת בתקופה שבה איכויותיה המקצועיות והתנהלותה האתית נמצאות בירידה. החידושים הטכנולוגיים בעולם התקשורת וההתפתחויות החברתיות והתרבותיות שהם מחוללים מובילים לא רק למהפכות במדינות אוטוקרטיות ולקשב מוגבר של השלטון לרחשי לב הציבור במדינות חופשיות – אלא גם לתחרות פרועה בין כלי התקשורת ובתוכם, ולאובדן רסן במרדף עיתונאים אחר הצלחות אישיות או במאמציהם להשיג יעדים אידיאולוגיים.
כך, במצב שבו התקשורת הופכת לרשות רבת עוצמה, המחייב אותה לכאורה לאחריות-יתר, היא מועדת, למעשה, לשרך את דרכיה. היא חשופה יותר מאי-פעם בעבר ללקות ביהירות, שרירותיות ותוקפנות. סימנים לכך כבר ניכרו השבוע."
לדעתי הבעיה היא לא רק ב"תחרות הפרועה" בין שוקי התקשורת אלא היא גם פנים מערכתית. כלומר, כפי שאני חוזר ומגיש בפוסטים שנוגעים למדיה, שאין חיה כזאת כמו "עיתונאי אובייקטיבי". אבל ישנה מערכת והיא חייבת לדאוג שהשקפות ודעות שונות ימצאו ביטוי בפרסום העיתונאי.,בין אם הוא משתקף בכתבות או בפובליציסטיקה, למעט מאמרי המערכת. שכן, אחרת אין בינה לבין העיתונות המפלגתית של פעם ולא כלום למעט פרט אחד חשוב, והוא אידיאה. התקשורת כיום חפה מאידיאות לחלוטין, גם בכול הנוגע לה עצמה ולכללי אתיקה.
האפקט הוא אפקט מצטבר ובתור שכזה יש לו השפעה על דעת הקהל,ולו רגעית. או השפעה עמוקה יותר אם המדיניות של הממסד היא כושלת לאורך כול הזירה. אבל קשה להצביע על עיתונאי בודד ויהיה מפורסם כול שיהיה שיש לו השפעה ממשית על פעילות הממסד. יתר על כן. אני לא חושב שפרשת גלנט, כפי שהסתיימה , היא יציר כפיה של התקשורת, גם אם זאת יצאה מגדרה. אילו גלנט נקי מכול רבב, התקשורת הייתה מתבזה, בעיני רוב הלקוחות שלה- הקוראים, המאזינים והצופים.במקרה זה, כמו בהרבה מקרים של עיתונות חוקרת, היא קבלה תימוכין מעשיים ממערכת אכיפת החוק- המשטרה, הפרקליטות, והערכאות המשפטיות.היא מלאה את התפקיד שלה, אף שבצורה קצת פרועה, הייתי אומר..התקשורת בדרך כלל אף שיש בה פגמים רבים, היא בסופו של דבר שליח, ואצלנו אוהבים "להרוג את השליח". גם במשטרים תקינים יותר משלנו, באירופה ובאמריקה הממסד אינו מאוהב בתקשורת. אבל יש לו חוט שידרה ויש לו מדיניות. ובמקרה זה, ההשפעה של עיתונאים בולטים היא בעירבון מוגבל.
נביא לדוגמה את ארה"ב, שבה התקשורת היא חופשית ואין עליה צנזורה ביטחונית. אחד הפרשנים והפובליציסטים הבולטים באמריקה הוא תום פרידמן מהניו יורק טיימס שמיוחסת לו השפעה על הממשל. פרידמן היה פעם כתב העיתון בישראל, יהודי מודע, ואוהב את מדינת ישראל. פרידמן הוא לא רק פרשן, הוא גם בגדר יועץ. מה טוב ומה רע לאמריקה, או לישראל. והוא כעוס מאוד אם דעותיו לא מתקבלות. אגב, יש כאלה גם בארץ. עם זאת לא ראיני בינתיים כי הממשל האמריקני, אף שייתכן מאוד שדעתו של פרידמן מקובלת עליו, יאמץ את ה"המלצות" שלו להעניש את ישראל או לתת לה כתף קרה.זאת בשל התנהגותה של ממשלת נתניהו. אני מבין את פרידמן, ואני גם מסכים איתו, אבל לממשל יש השיקולים משלו. אך כאן מדובר בפובליציסט ובפרשן שכול מה שהוא יכתוב העיתון החשוב שלו יפרסם.הוא אינו משרת שום גורם חיצוני מלבד דעותיו. שונה הדבר בכול הנוגע לריכוזיות במדיה אצלנו.
ריכוזיות במדיה
על הריכוזיות במדיה שאלתי את פרופסור דן כספי אחד מחוקרי המדיה הוותיקים בארץ שמלווה את הטלוויזיה מראשית הקמתה ולימים שימש גם חבר הוועד המנהל של רשות השידור. לדעתו
חייבים לראות את ההקשר הרחב של ריכוזיות במדיה." בעניין זה יפה האמירה "טול קורה". שכן עיתונים אחדים, למשל דה מרקר, אשר מתריעים כנגד ריכוזיות במשק והשלכותיה השליליות מתעלמים מן הריכוזיות במדיה – הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו." –אומר פרופסור כספי.
הוא מציין כי ברמת המאקרו, הריכוזיות במדיה היא תוצר מצטבר של בעלות צולבת והתפתחותם של תאגידי תקשורת רבי עצמה ובראשם התאגיד של "ידיעות אחרונות". שהחולש על העיתונות הכתובה והמקוונת וכן בערוצי טלוויזיה. אין זה מקרה- מבהיר דן כספי, כי ב-ynet ( האתר של "ידיעות"- צ.ג) ניתנות הפניות לתכניות ב"רשת", זכיינית בערוץ 2, ולתכניות של ערוץ הכבלים HOT, אשר בשניהם קשורה משפחת מוזס בעלת "ידיעות" ולא למתחריהם,כמו ערוץ הכבלים -YES או ל שידוריי "קשת". כביתר הענפים, הריכוזיות במדיה מצמצמת את התחרות ואת הפלורליזם וכן היא מצמצמת את פוטנציאל הניידות של עיתונאים בין אמצעי התקשורת, ועל כך אפשר להרחיב עוד. מי שלא "הסתדר" ב-YNET לא ימצא עבודה לא ב"ידיעות אחרונות" ולא בערוצי הטלוויזיה ואולי גם לא בחברת החדשות של ערוץ 2.
לדעתו של כספי תרבות התאגידים אחראית במידה רבה גם על ריכוזיות ברמת המיקרו ומטפחת תופעת הכוכבים כמו דן מרגלית, יאיר לפיד, ירון לונדון, עמנואל רוזן, בן כספית, ועוד. במאמר שכתב פרופסור כספי על אליטות במדיה הוא מבחין בין כוכבים חד-ערוצים לבין כוכבים דו-ערוצים ותלת ערוצים. כל "כוכב" מרכז עצמה ומעמיק את הפערים בתוך הקהילה העיתונאית, בינם לבין מה שהוא מכנה ה"תאילנדים" המועסקים במשכורת מינימום. עד כאן פרופסור כספי.
המצב בשידור הציבורי ובעיקר בערוץ 1
שונה המצב תכלית שינוי במדיה, שהם ציבוריים ואצלנו אלה קיימים במסגרת רשות השידור הציבורית. כאן חייבת להיות הקפדה יתרה לא רק על כללי האתיקה אלא על כללי הדיווח, על פרמטרים והבדלים בין דווח לבין פרשנות וכיו"ב..בחדשות ערוץ 1 יש כמדומני שלשה תחומים מרכזיים שעליהם מופקדים שלושה שדרים שניתן להגדיר אותם כעיתונאים בעלי השפעה. לשני נושאים- כלכלה וביטחון, יש דסק, כלומר מדור, והם התחום הכלכלי- חברתי והתחום הביטחוני. על תחום הכלכלי אחראי הפרשן המצוין והדעתן חד העמדה והביטוי, עודד שחר. הוא אמנם גם מנחה את המשדר "פוליטיקה". אלא שאופי התוכנית היא כזאת שהבלגאן מתאזן מעצמו. שחר לא מביא למשדר איזה כוכב שמאפיל על כולם, שכן אם יש כזה מעמידים מולו להקה שלמה. בכול מקרה המתכונת הקיימת עדיפה בעיני על המקורית - "פופוליטיקה" שהייתה זירה של לודרים, כאשר הלשונות שימשו להם כידונים. מלחמה לשם מלחמה ושעשוע להמונים. בתחום הכלכלי,- חברתי- יש הבחנה ברורה בין דווח של כתבים לבין הפרשנות של עודד שחר. בתחום הביטחוני הפרשן הבכיר, ואני שמניח האחראי על הדסק של ביטחון , הוא יואב לימור. לצידו פועל כתב צבאי, אמיר בר- שלום. בר שלום בדרך כלל מדווח, אבל לעיתים גם מפרשן ,וזאת חריגה נסבלת.
לדעתו של דן כספי ה"כוכבים" ברשות השידור הם פחות משמעותיים לעומת עמיתיהם בתקשורת המסחרית בסוגיה הנכבדה – ריכוזיות במדיה. בראייה הכללית אפשר והצדק איתו. לי ישנה הבעיה הנוספת של היות ערוץ 1 ערוץ ציבורי. בייחוד בכול הקשור בתחום שהוא אצלנו בארץ המוקד,הליבה, של כול האירועים- הנושא המדיני.
הסוגיה שאני מעלה היא הכתבות המדינית, ליתר דיוק הכתבת המדינית של ערוץ 1 איילה חסון. איילה חסון עשתה כברת דרך ארוכה מאז שנתמנתה ככתבת מדינית במקום קרן נויבך. איילה חסון היא פרשנית וכתבת מעולה, רהוטה בחומרים שהיא מביאה,שוטפת בשפתה ושנונת לשון. היא בדרך כלל חמורת סבר אך לעתים בתגובות שלה לשאלת המגיש היא משחילה אי אלה רמזים לעגניים והומור דק בהערה או בתנועת גוף, במידה ראויה. אני אוהב זאת. בקיצור אם יש כוכבים בשמי המדיה, איילה חסון היא אחד מהם.
אולם המערכת הייתה צריכה להסתפק בדומיננטיות שלה, באישיותה ובכישורים שלה ככתבת מדינית. התוספת של הגשת היומן היא תמוהה, בלשון המעטה. את היומן עורכים בפועל ענת שרן ומשה נסטלבאום וחסון היא המגישה. בתחילה היא עשתה זאת עם בן כספית מ"מעריב", ועכשיו היא עושה זאת סולו. אולם גם מי שאינם מצויים בברנז'ה מבינים כי לא מתקבל על הדעת שחסון, תמלא תפקיד של מלצרית. שף שגם מגיש זה סיפור אחר. הביאו אותה ,או שהביאה את עצמה ,כדי להשפיע על תכנים, כדי להביא אנשים לראיונות בפני המצלמה. לכן זה לא רק מיותר אלא מחזק עוצמה בידי אדם שזאת כבר מצויה אצלו. פעם היה עורך ומגיש אחד של היומן, וזאת הייתה הפונקציה הבלבדית שלו. אין לי ספק שניתן היה למצוא מגיש ראוי גם ל"יומן", מלבד איילה חסון.
אני בשום פנים לא מתייחס לדעותיה הפוליטיות שלה. אני גם לא יודע מה הן. לא זאת הסוגיה במאמר זה. אני כותב זאת בהקשר של העדר תשומת לב מצד המערכת לריכוזיות בתחום חשוב מאוד. כתבות מדינית אצלנו היא משרה מלאה פלוס, שכן הכול ,הכול כולל ביטחון כלכלה ,פוליטיקה. אגב פוליטיקה ,איילה גם פה ושם פולשת לתחום הזה שעליו מופקד בועז שפירא, וגם במקרה זה הגלישה מובנת וסבירה. ביסודו של דבר עוצמה לא יודעת גבולות. אבל זאת לא היא. היא בן אדם וכל בן אדם מעדיף כוח על חולשה. זאת המערכת. עם רפורמה או בלעדיה, מישהו שהיה פעם בפנים, הגדיר את המצב שם כ"אנרכיה ממוסדת". אפשר וזה קצת חריף מדי ונתפשר על " אי סדר ממוסד". שידור ציבורי מן הראוי שיקפיד על מערכת נורמות תקינה ככול שניתן. רשות השידור בכלל וערוץ 1 בפרט מצווים לכך מאה מונים. איילה חסון- חסינה, המערכת-פחות.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
